"אולי תפסיק לצעוק?" אמר יאיר קז לגלעד כהנא. כך החלו חייה של להקת ג'ירפות. יאיר, מוזיקאי מגיל 6 (התחיל בחלילית) וגלעד, הדיוט שהמתין למותו (עד שהחל לצעוק) , נפגשו בזמן שירותם בצה"ל בשנת 89' ומאז החלו להעביר את זמנם יחד. תחילה באיסוף סיגריות במטרה לשרוף את היום, משחקי שש בש על שווארמה זולה אצל ג'קי באור יהודה, בצחוקים היסטריים ומשחקי מילים עלובים. כשהתעייפו מלצחוק (שנת 92') יאיר היה מרים גיטרה וגלעד היה מפריע לו כשהיה צועק מילים של שירים על רקע האקורדים."אולי תפסיק לצעוק?" אמר יאיר. "אולי נקליט את זה בטייפ?" אמר גלעד. הם הקליטו ואודי חבר שלהם אמר שזה נשמע לו לא רע. "וואללה?.." אמר יאיר.

אחרי תקליט שלם שהולחן ונכתב הבינו גלעד ויאיר שמשהו חסר. הם גנזו את כל השירים (חוץ מאחד: ג'ירפות ). גלעד חשב שכדאי שהם ינסו להופיע עם השירים אבל היד של יאיר התעייפה לנגן גיטרה אחרי שבעה שירים ("יש לי יד קטנה"). במקום להעלות מופע הם נסעו חודש לאמסטרדם, בקושי יצאו מהחדר, נגנו 17 שעות ביום וחזרו מפוייחים. מכאן והלאה החלה כתיבתו של "משוחח עם כסא". (אז שם הלהקה היה "בת-יפתח" על שם בתו של המצביא שיצאה בתופים ובמחולות והוקרבה.) הם הצליחו איכשהו לשכנע את בעליו של ה"קאמל קומדי קלאב"  דאז לקנות להם טייפ 8 ערוצים ואז מיד אפסנו אותו בארון מתוך עצלות אדירה. חצי שנה אחרי זה הם הקליטו קטע קטן שנקרא "הכי יפה בדיסקו" . כשחזרו לשמוע אותו שמו לא בכוונה את הקסטה הפוך וכך נולד השיר "הוציא מן המהפייכה" (שזה "הכי יפה בדיסקו"- הפוך), השיר הראשון שהוקלט לתקליט "משוחח עם כסא". מיד הם הבינו שזה מה שהולכים לעשות עכשיו. חייבים אולפן. הציוד הועבר למחסן בגינה של הוריו של גלעד והשניים החלו לעבוד במרץ מסויים.

שעת ערב מאוחרת. סיומו של יום הקלטת סקיצות במחסן, השניים יצאו החוצה, גלעד אמר ליאיר "תקשיב אחי, יש לי משפט שהולך להפוך ללהיט…" אמר גלעד בהתלהבות, "נו…" אמר יאיר. "רמי מואשם באחזקת סמים קלים!" אמר גלעד ועיניו נצצו. "מה…לא יודע." אמר יאיר. שבוע אח"כ הם הבינו שהם חייבים כאן קולות של אישה. משהו טהור ולא מטונף כמוהם. כאן נכנסה לסיפור רותם דרור. גם את רותם הכירו יאיר וגלעד בצבא. הם כולם שירתו משרד ליד משרד ליד משרד, כולם על אותו שביל (גלעד החליף את רותם בתפקידה כמש"קית חינוך ללא קורס). רותם שרה במקהלה מאז שהייתה צעירה ויאיר אמר שיכול להיות שהיא תתאים לשיר קולות ב"רמי". לאחר שסיימה להקליט את הקולות שלה גלעד ויאיר נותרו עם פיות פעורים ולסתות שמוטות, הזמיר מפתח תקווה עשתה את זה,השיר פתאום היה גמור…והם ידעו שזהו זה: she’s in!

בשיר "אני מדבר בסטריאו" היה צורך דחוף במתופף, מכונת התופים הרגילה (sr-16) לא עשתה את העבודה במקרה הזה, היה צורך ברגש אנושי. כאן שוב נכנסת דמות חדשה לתמונה. דידי ארז. חבר ילדות של יאיר, מוסיקאי רב גוני שהיה גיטריסט בלהקת הנעורים "זולה" יחד עם יאיר. גם כאן יאיר אמר "בוא נביא את דידי, יש לו חוש קצב קטלני." וכך היה. השיר קפץ ליגה וקיבל סוף סוף צורה. והנה הרכבה של ג'ירפות באלבום הראשון.

דבר אחד היה חסר. היו סקיצות מושקעות, היה הרכב אבל היה בלאגן, המון דעות, המון בוסר, וכבר הרבה זמן עובדים, משהו היה חייב להשתנות… ואז הגיע אמיר צורף. אמיר,( מפיק מוסיקלי מוביל וחצי מה"ג'ינגיות" וחבר בלהקות רבות נוספות  נוער שוליים, רוקפור) נתן זריקת מרץ לעבודה על הדיסק. נגה טל, שעבדה אז בהד ארצי, חברת תקליטים שהביעה עניין, אך חששה מאוד, עשתה את הזיווג, בתקווה שאמיר יקרב את הלהקה ההזויה הזאת לטיפה קוהרנטיות. לאחר הצטרפותו של אמיר החלו הדברים להתגבש ומהר (במונחים של ג'ירפות), תוך שנה של עבודה מאומצת ורעש תעשייתי, הגיע הרגע המיוחל והלהקה נכנסה להקלטות באולפני די בי. (אז שונה שם הלהקה ל"חצי האי", מתוך שורה מן השיר "רמי מואשם באחזקת סמים קלים". חצי האי – קשורים ליבשת, אך בכל זאת מנותקים, כמו סיני.)

במהלך ההקלטות צץ לו כרוב זהוב תלתלים (בלונד- ג'ינג'), ובפיו מילות הקסם: "מישהו רוצה לשתות משהו?" וחברי הלהקה, שתמיד היו צמאים, כי הפה שלהם היה יבש, מאוד,מאוד מאוד,  תמיד ענו בחיוב. המלאך הזה, עוזר הטכנאי בהקלטות, היה ארז רוסו. לאחר סיום ההקלטות במהלך שיחה עם רותם הציע רוסו את עצמו כגיטריסט (יאיר ודידי ניגנו גיטרות בהקלטות, אך הייתה חסרה יד חמישית להופעה החיה.), וביקש להיבחן ללהקה.  במהלך האודישן הוא ניגן גיטרה אקוסטית די בינוני, היה לו קשה עם הקצב, הוא שכח את האקורדים, אבל הוא הקפיד לצחוק מן הבדיחות של חברי הלהקה. הוא התקבל. מי שיער אז שהוא גיטריסט החשמלית הטוב באסיה?

לאחר סיום ההקלטות שינתה שוב הלהקה את שמה והפעם לשם הסופי: "ג'ירפות".(על שם השיר "ג'ירפות" , השיר הוותיק ביותר ב"משוחח עם כסא" והיחיד ששרד מן התקליט הגנוז.)

לאחר יציאת הסינגל הראשון "וואו" התקליט תפס תאוצה וג'ירפות הגבירו את קצב ההופעות. (השאלה האם השיר עוסק בבגידה לסבית או פריג'ידיות נותרה פתוחה עד היום) כך במשך שנתיים נמשכו ההופעות בכל הארץ עד שדידי ארז עזב לקריירת סולו. הלהקה החלה לאסוף חומרים לתקליט חדש ובמקביל לבחון מתופפים. לאחר עשרות מתופפים הגיע אחד שכל חברי הלהקה היו בטוחים שהוא יוצא שייטת. גבוה, קשוח, מסוקס והמתופף הכי טוב שהם ניגנו איתו אי פעם. הם כולם התאהבו באסי ששון. מצויידים בעמוד שדרה חדש ואיתן יצאה הלהקה מחדש למסע הופעות… של כשלושה חודשים, עד שאסי החליט שהוא פורש. עד היום הוא טוען שהוא עזב כדי לעסוק בחקלאות אבל יש חשד שאז,הוא פשוט לא סבל את חברי הלהקה. לאחר שנה וחצי של איסוף חומרים ושביתה מהופעות, נקרא אסי לדגל להקלטת התופים של השיר "מהר מדי". הוא אהב את השיר, לאחר אותה הקלטה הוא נשאר עם ג'ירפות והלהקה חזרה לבמה. לאחר הופעות של כשלוש שנים בכל הארץ הקהל של הלהקה הלך ונבנה.

במשך הזמן שעבר הלהקה התכנסה למאות ג'אמים ולתהליך הקלטות מפרך שבמהלכו התגבש ללהקה סאונד חדש. הרבה חשמל, קצב שרירי, כלי קשת, כלי נשיפה ושבר כללי. הכל היה ערוך לקראת האלבום הבא. הפעם את תפקיד ההפקה לקחה הלהקה על עצמה ובעזרת יכולות ההקלטה המעולות של יובל שפריר הדיסק "גג" הוקלט. את הליטוש הסופי בסאונד של התקליט נתן אורי "מומו" ברק שמיקסס את האלבום.

בשנת 2006 , שבע שנים לאחר "משוחח עם כסא" יצא האלבום "גג."

לאחר הצלחת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות שלא נגמר בכל הארץ. כל פעם הלהקה הבטיחה שזו ההופעה האחרונה, שהם מפסיקים כדי להקליט את הבא,שהפעם זה לא ייקח 7 שנים… שזוהי ההופעה האחרונה …אבל המציאות pulled them back in.

לקראת סוף סיבוב ההופעות עזבה את הלהקה רותם דרור הקלידנית המהוללת והצטרף במקומה הקלידן האגדי אייל "פרסון" שחר.  לאחר שלוש שנים של הופעות נון סטופ סיימה הלהקה את הסיבוב בהופעה חגיגית בהאנגר 11.

לאחר ההאנגר החליטה הלהקה לצאת למסע הופעות של חודש ימים בתת היבשת הודו. מאז ימי טרום האלבום הראשון קיבלה הלהקה דיווחים ללא סוף שהיא פופולאריות במיוחד במזרח, והחלום להופיע שם התחל כבר אז, אבל רק ב2008 הבשילו התנאים למסע הופעות בהודו. התכנית הייתה להופיע בפני ישראלים שמטיילים בתת היבשת – מניו דלהי ועד גואה. על הדרך גם תוכננו שיתופי פעולה עם מוזיקאים הודים משובחים. מסע הופעות  היה אמור להיות  מסע ניצחון מרומם ומנפח אגו ,של להקה שטיילים אוהבים במיוחד,קלי קלות.

המציאות הייתה שונה בתכלית. הפיגוע במומבאי טרף את הקלפים. הישראלים נטשו את הודו בהמוניהם, ואם זה לא מספיק, ממשלת הודו פרסמה אזהרות על פיגוע ראווה של אלקעידה המיועד, כמה מפתיע, לישראלים בלבד. במקום מסע ניצחון  תכליתי בהודו, הפך המסע למסע הישרדות תחת הכותרת: "איפה לעזאזל הישראלים?!". ההופעה המסכמת בגואה בוטלה על ידי המשטרה שלא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן להתכנסות מכל סוג אחרי השעה 22:00 (אפילו לא שני חבר'ה עם גיטרה).

האם תהיה הופעה בגואה? האם כל מטרת המסע תפוספס? האם בירה חמה עדיין ממסטלת? בעקבות המסע נוצר הסרט "ראיתי ג'רפות בהודו" של רונן מיכאלי ונועם פנחס שעלה בערוץ 8 ומוקרן בסינמטק.

בין "משוחח עם כסא" ל"גג" לקח לג'ירפות 7 שנים. הפעם זה לקח כלום זמן. כולה 4 שנים…

בסיבוב ההופעות הנוכחי (שהחל במופע בכורה באמפי שוני) הצטרפו שני נגנים חדשים: תומר מוקד על מנדולינה וכינור
ולוי בן ברוך על קלידים ואקורדיון (שהחליף את אייל פרסון שחר שנסע לבוסטון להגשים את חלומו).

במהלך סיבוב ההופעות של 'אין כניסה לפילים' הלהקה החלה לגשש את דרכה אל עבר האלבום הרביעי.
דבר אחד היה ברור, כלום לא ברור.
הכוונה הראשונית הייתה לכנס באולפן ארבעה אנשים שמכירים אחד את השני טוב מדי, ולהפתיע.
להפתיע במובן שעדיין מרתק לנגן ביחד.
לאלתר עד שמתרוקנים, ואז עוד. לנגן שירים שמעולם לא נוגנו. להקליט רפרטואר שלא נולד, לתעד את הבלתי מתועד.
התחלנו לעשות סשנים של אלתור ללא הפסקה. לילות ארוכים שהזמן הדיר מהם את רגליו.
גילינו שלא רק שלא נמאס לנו אחד מן השני, ההפריה ההדדית אף גדלה.
הניסיון הזה, בסופו של יום, הוא ניסיון להיפטר מכל הניסיונות הקודמים. הניסיון הוא להיפטר מהניסיון. להתמקצע בחוסר המקצועיות.
להתאחד,שוב, מתוך החיים המפוצלים של ארבעתנו, לדבר אחד אורגני, פועם וחדש.
ניסיון לצאת מתוך המשפחות הגרעיניות שלנו. מתוך ה"לעשות לביתנו". מלוחות זמנים דביקים מנזלת פעוטות. ניסיון לתפוס מעט מרחק מנשים עצבניות.
פתאום, להרף מופלא, ארבעתנו מוציאים את הראש מהתחת ומגלים שאנחנו נמצאים על אותו עמוד. מחפשים את הייחוד.
ארבעתנו בחדר, כולם על אותו תדר.
זה בלתי אפשרי. זה נדיר. זה יקרה? זה קרה. זה קורה. זה "צריך לסגור הכל".
יש מעט רגעים כאלה בתוך אספסוף של שעות הקלטה.
שעות ארוכות שמנסים להפגיש ארבעה קוים מקבילים.
גיגה בייטים על גבי גיגה בייטים של השתטויות מוקלטות, התחבטויות מונצחות, ריפים של אמונה בנס: "עכשיו זה יבוא."
טרה בייט של תקוות.
זה "צריך לסגור הכל".
תיעוד של ההצלחות הקצרצרות. הנדירות. רגעים בלתי חוזרים. בלתי הגיוניים. קסמים שלא ניתנים לשחזור. מיסטיקה.
ביום יום, כל אחד חי ביבשת אחרת.
פתאום, כשזה עובד, כולם מדברים באותה שפה.
ביום יום, כולם יודעים מה נדרש, כולם כועסים, כולם לעג לרש.
פתאום, עמוק בלילה, לכולם אין מושג, ועל כן מתָקשרים ללא גבולות.
פתאום, בלילה, כולם שוכחים מה הטריד, מיתר נכנס לווריד.
אין כסף, אין זמן, אין נייד, אין מחלות, אין מחר.
יש.
עולים על הגל, ארבעה גולשים יחד, אין תו נרפה, אין מכה מקרית. הנרטיב מתגלה.
כל הכלים מכוונים. נכונים. צורה ותוכן מתאחדים. עבר ועתיד מתבטלים אל מול הווה.
ההווה הסקסי, החד משמעי, הבטוח כל כך, האינסופי. (עד שהוא נגמר)
ברור שסוטול כבד היה מעורב בתהליך היצירה.
ברור שסוטול זה עניין של פרשנות.
ברור שברור.
ברור ש.
ברו
בר
ב.
"אני מעדיף עראק" אומר המתופף "זה בלי חרדות, one two three four" ומביא ביצוע שגורם לכולם לשכוח מהצרות.
אבל רק במובן של המצב רוח. כלומר, זה אושר גדול להיות מסונכרן. שארבעתנו כאן. הכול קורה, וזה מוקלט,כמובן. כולם עפים. הבזקי חיוכים. נוכל להעביר את זה הלאה לקהל.
ברגע הזה טוב לנו. גם רע לנו.
הצרות חולפות מן הרוח ומשתקפות בטקסט.
מילים כועסות על היעדר המשכיות למחאה, על מלחמה שהייתה ושוב תחזור עוד שנייה, על ביוּביות שמככבות בכל זירה רלוונטית, על פשע מאורגן מדי, על זוגיות בסטגנציה, על התפשרות הליבידו, על זיפזופ הפחד, על עליבות הבשר, על טוסיקים, על ערגה פרועה לחדוות ההתפשטות.
בתוך הכיעור של הבניינים הבלתי מתוכננים מסתובבות הנשים הכי בלתי אפשריות.
מילים כועסות על מילים כועסות.
לפעמים פשוט נמאס לך מעצמך.
לכן כיף כל כך לאלתר.
לגלות מה קורה בזמן שאתה עסוק בלקטר.
לכן חשוב כל כך לאלתר בקבוצה.
לגלות היכן אתה נמצא.
לצפות במותו של אידיאל, ובמקביל, לידתו של אינדיבידואל.
אחד ויחיד שמורכב מרבים וטובים.
לא עשינו דבר בחיינו, אבל נתנו הכול.
בזוית העין מתמקם לו מחנה של חוסר שפיות.
מתי כבר נשמע מחיאות כפיים?
(כשיצא האלבום רביעי התרגשנו כמו ילדים שגילו במקרה שהם טובים במה שהם עושים. (אבל לא באמת יודעים במה הם טובים, ומה בעצם הם עושים?))

בימים אלה ג'ירפות סיימו את סיבוב ההופעות של "צריך לסגור הכל" ועובדים במרץ עצבני על מופע חדש שחוגג 15 שנה לאלבום הבכורה "משוחח עם כסא".